גמרא
פירוש
שֶׁלֹּא בִּרְצוֹן חֲכָמִים (הֵן עוֹשִׂין) דִּבְרֵי כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
ה״ג קוצרין בית השלחין של בית העמקים – דאיכא תרתי לריעותא והכי משמע בתוספת׳ דקתני התם אעפ״י שאמרו אין קוצרין מבית השלחין שבהרים ומבית הבעל שבעמקי׳ אבל קוצרין מפני הנטיעות וכו׳ ובת״כ נמי גרסי׳ יכול שאתה מביא מבית השלחין שבעמקים ת״ל ראשית קצירכ׳ קציר השוה שבכולם עלמא דדוקא בדאיכא תרתי אין מביאין ובההוא הוא דמותר לקצור קודם הקרבת העומר:
דר׳ יהודה אדר׳ יהודה קשיא דרבנן אדרבנן לא קשי׳ אין לפרש דקשי׳ דרבנן אדרבנן דהכא לא גזרי דלמא אתי למיכל מניה והתם גזרי דאמר ר׳ שלא ברצון חכמים. דא״כ אכתי קשיא דרבנן אדרבנן ואי אפשר לפרוקא דהא קתני קוצרין בית השלחין של בית העמקי׳ ור׳ מאיר קתני לה לקמן בפרק מקום שנהגו ומאי דאמרי׳ ואוקימנא כר׳ יהודה לאו דוקא כר׳ יהודה אלא אפילו כר׳ יהודא אי נמי דהא דוקא כר׳ יהודה דאלו ר׳ מאיר קוצרין וגודשין אית ליה וא״כ מאי איכא למימר אלא נראה דהשתא דפריק דחדש בדילי מיניה לכולי עלמא סליקא האי פירוקא דבמאי דבדילי מיניה לא גזרי׳ דלמא אתי למיכל ותדע לך דהא אמר רבא לעיל אם של הקדש הוא א״צ מאי טעמא מבדיל בדילי אינשי מיניה וההיא ודאי אפי׳ כר׳ מאיר אתי׳ דהא מתני׳ דהכא דיבדוק בתוך המועד ולא הוא וקיימ״ל כותיה מדמפיק ליה בלשון חכמים ואמרי׳ טעמא משום שמחזר עליו משמע הא בעלמא גזרינן אלמא ש״מ דכל דבדילי מיניה לא גזרינן הלכך פלוגתייהו השתא בקצירה לאו משום אכילה היא אלא דר״מ גזר קטוף אטו קצירה משום דכיון דשרית ליה קיטוף הא לא בדיל מקצירה לגמרי וס״ל דקיטוף בקצירה מיחלף ולא דמי לעניב׳ דלא גזרינן אטו קשירה דהתם לא מיחלף. אבל בבית השלחין דקצירה מותרת תו ליכא למגזר כלל דלאכילה לא חיישי׳ הלכך קוצרין וגודשין:
ור׳ יהודה אית ליה דכל דבדילי אינשי מיניה אע״ג דשרית ליה מקצת ליכא למגזר קיטוף אטו קצירה הלכך קוצרין נמי של בית השלחין אבל לא גודשין משום דאושא ומפרסמא מילתא כשיהיו הגדושין בתוך השדה. והשתא קא פריך דרבנן אד אדרבנן דכיון דאית להו דגזרינן קיטוף אטו קצירה משום דחשבי׳ לה כלא בדילי מינה א״כ חמץ נמי אמאי לא גזרי׳ דהא לא בדילי מינה. ומשני הוא עצמו מחזר עליו לשרפו מיכל קא אכיל מניה והדר מקשה דר׳ יהודה אדר׳ יהודה דאשכחן ליה אפי׳ בדלא בדילי מיניה לא גזר ומשני דהתם נמי משום חומרא דשבת כבדיל מיניה דמי. ורבנן לית להו ההוא טעמא וכולה שמעתין אתיא שפיר בפי׳ הזה (ח״י):
ורמי דרבנן אדרבנן דתניא קושרין דלי בפסיקי׳ אבל לא בחבל ור׳ יהודה מתיר וס״ל דחבל דגרדי לאו כחבל דעלמא והוי כעניבא לגבי קשירה. ומשני חבל בחבל מיחלף עניבא בקשירא לא מיחלפא. ור׳ יהודה אית ליה דחבל בחבל לא מיחלף משום חומרא דבדיל מניה וכל דבדיל ליכא למגזר. וא״ת מ״מ קשיא דהכא מודו כולהו דקושרין בפסיקיא ולא חשבי׳ לי׳ קשר של קיימא דלא שביק לה הכי ובההיא קתני לא יהא קושרו אלא עונבו משמע דאפי׳ בפסיקיא בקשירה לא אפשר. ור׳ יהודה נמי אמר כורך עליו פינדא או פסיקי׳ משמע דוקא כורך אבל לא קושר. וא״ל דלכולי עלמא קושרין ועדיפא מינה נקט בדרבנן דאפילו עניב׳ בקשיר׳ לא גזרינן וכל שכן פונדא בחבל ואפי׳ בקשר ור׳ יהודה נמי משום דקא בעי למימר שלא יעכבנו נקט כורך לומר דאפילו כריכה דוקא בפינדא או פסיקיא אבל בחבל אפי׳ בעניבה לא: בכור שאחזו דם אפילו מת אין מקיזין אותו דברי ר׳ יהודה וחכ״א יקיז ובלבד שלא יטיל בו מום – לכולהו קא מקשה לר׳ יהודה דאמר גבי עומר דלא גזרי׳ קיטוף אטו קצירה כיון דבדיל מיניה והכא גזר מקום שאין עושה בו מום אטו מקום שעושה בו מום ורבנן אדרבנן דלעיל גזרי משום דכיון דשרית ליה במקצת לא בדיל קרי׳ ליה והכא לא גזרי ומשני דשאני הכי דאדם בהול על ממונו מר כדאית ליה ומר כדאית ליה.מהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות) הבנויה על תשתית דיקטה (CC BY-NC 4.0)
דר׳ יהודה אדר׳ יהודה קשיא דרבנן אדרבנן לא קשי׳ אין לפרש דקשי׳ דרבנן אדרבנן דהכא לא גזרי דלמא אתי למיכל מניה והתם גזרי דאמר ר׳ שלא ברצון חכמים. דא״כ אכתי קשיא דרבנן אדרבנן ואי אפשר לפרוקא דהא קתני קוצרין בית השלחין של בית העמקי׳ ור׳ מאיר קתני לה לקמן בפרק מקום שנהגו ומאי דאמרי׳ ואוקימנא כר׳ יהודה לאו דוקא כר׳ יהודה אלא אפילו כר׳ יהודא אי נמי דהא דוקא כר׳ יהודה דאלו ר׳ מאיר קוצרין וגודשין אית ליה וא״כ מאי איכא למימר אלא נראה דהשתא דפריק דחדש בדילי מיניה לכולי עלמא סליקא האי פירוקא דבמאי דבדילי מיניה לא גזרי׳ דלמא אתי למיכל ותדע לך דהא אמר רבא לעיל אם של הקדש הוא א״צ מאי טעמא מבדיל בדילי אינשי מיניה וההיא ודאי אפי׳ כר׳ מאיר אתי׳ דהא מתני׳ דהכא דיבדוק בתוך המועד ולא הוא וקיימ״ל כותיה מדמפיק ליה בלשון חכמים ואמרי׳ טעמא משום שמחזר עליו משמע הא בעלמא גזרינן אלמא ש״מ דכל דבדילי מיניה לא גזרינן הלכך פלוגתייהו השתא בקצירה לאו משום אכילה היא אלא דר״מ גזר קטוף אטו קצירה משום דכיון דשרית ליה קיטוף הא לא בדיל מקצירה לגמרי וס״ל דקיטוף בקצירה מיחלף ולא דמי לעניב׳ דלא גזרינן אטו קשירה דהתם לא מיחלף. אבל בבית השלחין דקצירה מותרת תו ליכא למגזר כלל דלאכילה לא חיישי׳ הלכך קוצרין וגודשין:
ור׳ יהודה אית ליה דכל דבדילי אינשי מיניה אע״ג דשרית ליה מקצת ליכא למגזר קיטוף אטו קצירה הלכך קוצרין נמי של בית השלחין אבל לא גודשין משום דאושא ומפרסמא מילתא כשיהיו הגדושין בתוך השדה. והשתא קא פריך דרבנן אד אדרבנן דכיון דאית להו דגזרינן קיטוף אטו קצירה משום דחשבי׳ לה כלא בדילי מינה א״כ חמץ נמי אמאי לא גזרי׳ דהא לא בדילי מינה. ומשני הוא עצמו מחזר עליו לשרפו מיכל קא אכיל מניה והדר מקשה דר׳ יהודה אדר׳ יהודה דאשכחן ליה אפי׳ בדלא בדילי מיניה לא גזר ומשני דהתם נמי משום חומרא דשבת כבדיל מיניה דמי. ורבנן לית להו ההוא טעמא וכולה שמעתין אתיא שפיר בפי׳ הזה (ח״י):
ורמי דרבנן אדרבנן דתניא קושרין דלי בפסיקי׳ אבל לא בחבל ור׳ יהודה מתיר וס״ל דחבל דגרדי לאו כחבל דעלמא והוי כעניבא לגבי קשירה. ומשני חבל בחבל מיחלף עניבא בקשירא לא מיחלפא. ור׳ יהודה אית ליה דחבל בחבל לא מיחלף משום חומרא דבדיל מניה וכל דבדיל ליכא למגזר. וא״ת מ״מ קשיא דהכא מודו כולהו דקושרין בפסיקיא ולא חשבי׳ לי׳ קשר של קיימא דלא שביק לה הכי ובההיא קתני לא יהא קושרו אלא עונבו משמע דאפי׳ בפסיקיא בקשירה לא אפשר. ור׳ יהודה נמי אמר כורך עליו פינדא או פסיקי׳ משמע דוקא כורך אבל לא קושר. וא״ל דלכולי עלמא קושרין ועדיפא מינה נקט בדרבנן דאפילו עניב׳ בקשיר׳ לא גזרינן וכל שכן פונדא בחבל ואפי׳ בקשר ור׳ יהודה נמי משום דקא בעי למימר שלא יעכבנו נקט כורך לומר דאפילו כריכה דוקא בפינדא או פסיקיא אבל בחבל אפי׳ בעניבה לא: בכור שאחזו דם אפילו מת אין מקיזין אותו דברי ר׳ יהודה וחכ״א יקיז ובלבד שלא יטיל בו מום – לכולהו קא מקשה לר׳ יהודה דאמר גבי עומר דלא גזרי׳ קיטוף אטו קצירה כיון דבדיל מיניה והכא גזר מקום שאין עושה בו מום אטו מקום שעושה בו מום ורבנן אדרבנן דלעיל גזרי משום דכיון דשרית ליה במקצת לא בדיל קרי׳ ליה והכא לא גזרי ומשני דשאני הכי דאדם בהול על ממונו מר כדאית ליה ומר כדאית ליה.מהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות) הבנויה על תשתית דיקטה (CC BY-NC 4.0)
הערות
הערות
Gemara
Peirush